החלטה בתיק ע"ח 47364-02-12

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שניתן בעניינו של העורר בתיק פלילי 22651-06-10 בבימ"ש השלום בכפר סבא כב' השופטת מרשק מרום מיום 26.2.12 וזאת עד לפסק דין בערעור.

העורר הורשע על יסוד הודאתו בביצוע 3 עבירות של התפרצות לבתי מגורים לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ובשתי עבירות של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

בימ"ש קמא גזר על העורר את העונשים הבאים: 22 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך שלוש שנים מיום שחרור ממאסר שלא יעבור עבירות רכוש מסוג פשע, מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר שלא יעבור עבירות רכוש מסוג עוון, פיצוי בסך 2,500 ש"ח לכל אחד מהבעלים באישומים הראשון והשני וכן 1000 ש"ח לבעלת הבית באישום השלישי.

טענות העורר

העורר טוען כי יש להתחשב בעובדה שהוא החל בהליכי שיקום והיה בהליכי שיקום במוסד "אילנות" במשך כשנה. למרות שהעורר עזב הטיפול ב"אילנות" הוא המשיך מייד בטיפול פרטי בנוגע להתמכרותו לסמים וכי שליחתו למאסר תגדע את ההליך הטיפולי שבו בחל. 

טענות המשיבה

המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע, מצביעה על כך שנושא השיקום הוא חלק מפסק הדין שאינו מתייחס בביטול לתקופה שהיה ב"אילנות" אלא מביא את הדבר במסגרת שיקוליו ולכן לא גוזר על העורר את התקופה המקסימאלית. המדובר ב - 3 פריצות לבתי דירות ויש לשקול את השיקול הציבורי הרחב מעבר לשיקול הפרטני של העורר דכאן.

כן סבורה המשיבה שסיכויי הערעור קלושים עד מאוד. לפיכך מתנגדת היא לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

הכרעה

הכלל הוא כי הגשת הערעור, אין בה כדי לעכב את ביצועו של גזר הדין. לפיכך, משהורשע אדם בפלילים, יחל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזר-הדין.

הנימוק העיקרי לאי-דחיית ביצוע גזר הדין עד לבירור הערעור הוא שעם הרשעת הנידון בעבירה שבה הואשם, פוקעת חזקת החפות שממנה הוא נהנה עד אותה עת. נימוקים נוספים הם קיומה של הכרעה שיפוטית מוסמכת, העומדת בתוקפה ובחזקת כשרותה כל עוד לא שונתה על-ידי ערכאת הערעור; נימוק נוסף הוא החשש לפגיעה בביטחון הציבור אם יותר לאדם שנגזר דינו למאסר להתהלך חופשי במהלך תקופת הערעור, כי אז יהיה בכך כדי לפגום באינטרס הנעוץ באכיפה אפקטיבית של הדין הפלילי ובהרתעת עבריינים פוטנציאליים.

 יחד עם זאת, בצד הכלל דלעיל, לפיו אין בהגשת הערעור כדי לדחות את ביצועו של גזר הדין, הכירה הפסיקה במספר נסיבות שבעטיין יהיה מוצדק לעכב את ביצוע עונש המאסר על אף השיקולים האמורים. (ר' ע"פ 99 / 111 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד (2) 241, 260-262) להלן: "עניין שוורץ" או "הלכת שוורץ") . על פי הלכת שוורץ, נקודת המוצא צריכה להיות כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר עוד בטרם בירור הערעור, אך עליו להקפיד כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש.

הנטל על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית-המשפט שבנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים.

בית המשפט העליון בעניין שוורץ, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, התווה את הדרך שבה על בית המשפט לילך ומהם הפרמטרים שעליו לשקול בבואו להחליט בשאלת עיכוב הביצוע:  

"בלי לקבוע רשימה סגורה וממצה, הנסיבות והנתונים העיקריים שעל בית-המשפט לשקול בדונו בבקשת נידון לעכב ביצוע עונש מאסר עד להכרעה בערעור שהגיש על פסק-הדין כוללים את חומרת העבירה ואת נסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון וטיב הערעור וסיכויי הצלחתו.

בעניין סיכויי הערעור יש מקום לשנות מההלכה הנוהגת, שלפיה רק סיכויים בולטים לזכות בערעור או עיוות בולט בפסק-הדין המרשיע מצדיקים עיכוב ביצוע מאסר, ולהמירה בבחינה לכאורית של סיכויי הערעור, באופן שכאשר מדובר בטענות רציניות, אשר יש בהן על-פי אופיין ומהותן - אם תתקבלנה - כדי להשפיע על תוצאות הערעור, יהיה בכך שיקול נכבד להצדקת עיכוב המאסר" ( עניין שוורץ שם ע' 277ג - 279ה, 280א - ה).

ובהמשך:

"שיקולים נוספים שיש להביאם בחשבון בעת בחינת בקשה לעיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור הם עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של הנידון והשאלה אם הערעור תוקף את ההרשעה עצמה, או רק את חומרת העונש" (עניין שוורץ ע' 280ה - 281ג, 281ו - 282ד).

חומרת העבירה -  באישום הראשון, העורר התפרץ לביתה של משפחה באריאל, נכנס דרך חלון